כשהייתי בתיכון היו לי מחברות מסודרות באופן מופתי. לא רק שכתבתי כל מילה שהמורה אמר/ה בשיעור, אלא שכתב היד שלי היה כל כך ציורי ויפה, שבמשך שנים אחר כך – גם בטכניון – כולם נהגו לכנות אותו "פונט sivan".
הסדר המופתי הזה לא היה אגבי. הקפדתי עליו בקנאות קיצונית. אם שורה אחת היתה יוצאת קצת עקומה או מבולגנת – הדף כולו היה נתלש והייתי מעתיקה את תוכנו מחדש לדף נקי.
"את כזאת פרפקציוניסטית!", החברות שלי אמרו עליי, ואני ראיתי בזה מחמאה יותר מהקנטה, מבלי לתת את הדעת על המחיר שזה גובה ממני.
הפרפקציוניזם שלי לא התחיל בתיכון, מן הסתם.
כילדה ציירתי המון. הייתי גם בחוג ציור במשך כמה שנים.
אני זוכרת כמה וכמה ציורים מקסימים שציירתי בטכניקות שונות, אבל לצערי הרב אין לי אף אחד מהם – לא כי הם לא שרדו את מעברי הדירות המרובים שלנו, אלא כי בכל פעם שהשתפרתי בציור – הבטתי בעין ביקורתית על הציורים הקודמים שלי, והם פתאום נראו לי לא טובים מספיק.
כשזה קרה – פשוט השלכתי אותם לפח. אפילו לא העליתי על דעתי להתייחס לתהליך ההתפתחות שלי כציירת כמשהו ששווה לשמור למזכרת.
התכונה הבעייתית הזו ליוותה אותי גם הלאה לחיי הבוגרים, ולא התבטאה רק בתוצרים ברמה מאוד גבוהה, שעברו סלקציה קפדנית, אלא גם בתופעה המוכרת יותר של תקיעות.
כל פרפקציוניסטית מכירה את זה:
את עובדת על משהו בכוונה להגיש או לפרסם אותו, משקיעה בכל פרט ופרט, משפרת, מלטשת, משדרגת שוב ושוב – אבל זה עדין לא מושלם.
הדד-ליין שהצבת לעצמך כבר מזמן עבר, אבל את הרי לא תגישי ללקוח או תפרסמי בפייסבוק משהו לא גמור. זה חייב להיות מדויק.
במקרה הטוב, הפרויקט הזה יראה אור באיחור ניכר.
במקרה הפחות טוב, הוא יוקפא או ייגנז לחלוטין.
כך או כך, אין ספק – הפרפקציוניזם שלך לא שירת אותך. גם אם התוצר היה בסוף מושלם – שילמת מחיר יקר על ההימנעות שלך.
DONE IS BETTER THAN PERFECT
לפרפקציוניזם יש מחירים רבים ושונים:
- החמצת הזדמנות – נניח שיש לי כוונה לפרסם פוסט עם טיפים לעיצוב שולחן החג בפסח. כתבתי תוכן מעולה, עשיתי הגהה ועוד אחת, ועכשיו כל מה שחסר לי הן תמונות טובות לשלב בפוסט.
במקום להשתמש במאגר תמונות בתשלום או ליצור שת"פ מהיר עם צלמות/מעצבות ולהשיג מהן תמונות מתאימות – אני מחליטה לצלם תמונות בעצמי או לחפש תמונות חינמיות שמותר להשתמש בהן למטרה כזו.
כמו תמיד – השגת התמונות שאני רוצה לקחה יותר זמן משהערכתי, וכמובן שלא יכולתי להסתפק בתמונות שהן לא בול, כי הקורלציה בין הטקסט לתמונות חשובה לי ממש כמו האיכות שלהן.
והנה – ערב החג הגיע, והפוסט שלי סוף-סוף מוכן! אבל למי יועילו הטיפים האלה עכשיו? כולם כבר רכשו את הכלים ואת הדקורציה לשולחן החג, ורוב הסיכויים שהם גם עסוקים מדי בהכנות כך שהחשיפה לפוסט הכל-כך מושקע שלי תהיה אפסית.
לא חבל? לגמרי עדיף היה "להתפשר" על תמונות טובות דיין, וליהנות מהחשיפה המטורפת של הימים שלפני החג. - מחיר כלכלי – מי מאיתנו לא היתה בסיטואציה שבה היא מעוניינת להשיק שירות חדש בעסק, שיכול להניב לה הכנסה נוספת מיידית, אבל בגלל תקיעות לגבי הניסוח של דף הנחיתה או התלבטות לגבי התמחור – זה נתקע.
זה נתקע כי היינו עסוקות ב"מה יגידו?", או ב"מישהו באמת ישלם סכום כזה?!", או ב"איזה ערך אני נותנת כאן בכלל?", או ב"זה לא נראה מספיק מקצועי" (כולן מחשבות מובהקות של פרפקציוניזם), וכך שבוע של התמהמהות הפך לשבועיים, לחודש, לרבעון ול… אה, לא פרסמת את השירות הזה בכלל בסוף?הנזק ברור. כל יום שבו אנחנו מחכות שתרד עלינו ההארה לגבי המחיר הנכון, הניסוח המושלם, השירות פורץ הדרך, העיצוב המבריק – אנחנו פוגעות בפוטנציאל ההכנסה הנוספת לעסק שלנו באותו חודש ובכלל.
לא חבל? תמיד עדיף להתחיל במשהו, גם אם הוא לא מדוייק עד לקצה, ומקסימום לשפר ולדייק עם ההתקדמות. הרי את התובנות הכי טובות נרוויח רק מנסיון, אז התוצר הראשוני בהגדרה לא יכול להיות מושלם.
החמצת הראשוניות – לפעמים יש לנו רעיונות מעולים ומקוריים לקידום העסק שלנו, אבל בזמן שאנחנו משקיעות בהפיכתם למוצר או לשירות הנחשק שאנחנו מדמיינות – מישהו אחר מקדים אותנו עם מוצר או שירות דומה, כך שהמקוריות שלנו לא זוכה לתהילה שמגיעה לה.
או אז, במקום לראות בזה בעיטה בתחת מהיקום ולצאת לדרך עם התוכנית שלנו, אנחנו נתקפות במחשבות פרפקציוניסטיות דוגמת "עכשיו יגידו שאני מעתיקה", או "אני בחיים לא אוכל להתחרות בה", והרעיון המעולה שהיה לנו חוזר למגירה שממנה הוא יצא.לא חבל? אם נסכים לצאת לדרך עם מוצר או שירות שאינם מושלמים אך מקוריים – עצם הרעיון המוצלח ככל הנראה יאפיל על חוסר השלמות בדיטיילס, וגם כאן – את הדיוק הסופי נוכל לעשות תוך כדי תנועה.
ואגב, גם אם החמצתן את הראשוניות – אין שום סיבה לגנוז את השירות שחשבתן עליו. לא סתם בכל שוק יש מספר באסטות צמודות זו לזו שמוכרות בדיוק את אותם הפריטים. בראשונה אנחנו פוגשות את הפריטים, בשניה אנחנו מפתחות סקרנות, לשלישית אנחנו נכנסות וקונות.
תמיד נוכל גם לעטוף את אותו רעיון באריזה מעט שונה, ולשוות לו מקוריות אחרת.
- פגיעה בחשיפה – מי מכן מחכה עם פרסום הדף העסקי שלה כי אין לה לוגו? שתרים יד! מי עוד לא פתחה פרופיל עסקי באינסטגרם כי אין לה תמונות מקצועיות? מי עוד לא העלתה את האתר שלה כי הדף של ה"אודות" לא מספיק טוב?
כמו בדוגמה הקודמת – כל יום שבו אנחנו מחכות למיתוג המקצועי, לתמונות המושלמות, לניסוח השנון ביותר – פחות לקוחות פוטנציאליים נחשפים אלינו. אנחנו פשוט לא קיימות מבחינתם.
גם מי שכבר "התניעה" ועשתה חלק מאלה, אבל לא מתמידה בהם – גוזרת על עצמה תוצאה דומה.
לא חבל? למזלנו, רובנו אמנם פרפקציוניסטיות, אבל הלקוחות שלנו – פחות. עוד לא פגשתי את הלקוח שוויתר על מעצבת מרשימה בגלל שאין לה עדיין לוגו; תמונות מעולות אפשר לצלם היום גם לבד (אם עוד לא צפיתן בלייב שלי בקהילה על צילום בסמארטפון – זה הזמן); ואם קשה לכן לנסח את ה"אודות" שלכן – פשוט היעזרו בחברה טובה שמכירה אתכן היטב ויכולה לתאר אתכן בכמה מילים.
בתור התחלה – זה מצוין! - ביטול זמן ומשאבים – כל מה שתיארתי עד כה מתייחס למוצר או שירות שלא יצאו לפועל, או שהתממש באיחור, ולהפסד בגינו. אבל מה עם ההפסד הטמון בכל השעות שהשקענו במחשבות, בפיתוח, ובעוד ועוד סבבי תיקונים במטרה לעמוד ברף המאוד גבוה שאנחנו מציבות לעצמנו?
מה לגבי כל שעות העבודה שירדו לטמיון כשבסופו של דבר גנזנו רעיון כי התוצרים לא עמדו בקריטריונים שלנו?
מה לגבי העבודות שעליהן ויתרנו כדי לפנות זמן לשעות על גבי שעות של עיצוב בפוטושופ, או הגהה של טקסט בוורד? ומה עם שעות התיכנות שעליהן שילמנו כדי לייצר את התשתית המתאימה?
אלה מחירים שאנו נוטות לשכוח לשקלל כשהפרפקציוניזם משתלט עלינו.ואף מילה על השעות הנוספות שאנחנו משקיעות בלי חשבון בפרויקטים שלנו כדי שהם ייצאו מושלמים, על אף שכבר מזמן חרגנו ממכסת השעות שתמחרנו.
לא חבל? אם כבר השקענו כל כך הרבה שעות וכסף בפיתוח של רעיון או שירות כלשהם – מבחינה עסקית עלינו לשאוף להוציא אותם לפועל גם אם הם לא מושלמים, על מנת לא לגרום לעצמנו נזק נוסף הנובע מביטול הזמן והמשאבים שהשקענו. כאמור, תמיד נוכל לשפר ולדייק לאחר מכן.
ואת השעות הנוספות בפרויקטים עדיף פשוט לתמחר מראש אם אנחנו מזהות שמדובר בריטואל חוזר מצידנו. ההשקעה שלנו בלקוחות שלנו צריכה להיות מלווה בתמורה הולמת, וכמובן – צריכה גם להיות מודגשת בשיווק השירות שלנו. - הימנעות – אנשים פרפקציוניסטים כל כך חוששים מלא לעמוד בציפיות של אחרים – שלעיתים קרובות הם בכלל לא מנסים. הרי אם לא עושים – בוודאות לא נכשלים – נכון?
אין צורך להסביר את ההשלכות הקריטיות שיש להימנעות הזו עלינו ועל העסק שלנו. הימנעות לא מקדמת אותנו. גם אם נדמה לנו שיש רווח בשמירה על התדמית שלנו או על המוניטין שלנו ללא רבב – הרווח הזה בטל בשישים לעומת הנזק שאנחנו סופגות מדשדוש במקום. אין לאן להתפתח כשאין תנועה קדימה, ועסק שלא מתפתח – בסופו של דבר לא שורד.
לא חבל? כשאנחנו מנסות למרות החששות שלנו – אנחנו נתפסות כאמיצות וכבעלות בטחון עצמי גבוה – גם בעיניי עצמנו וגם בעיני הסביבה שלנו. כשלונות הם חלק בלתי נפרד מהצלחה (אקדיש לכך פוסט נפרד בהמשך), והנסיונות להתחמק מהם על מנת לשמור על דימוי מושלם כלפי חוץ – חוטא להתפתחות של כל עסק באשר הוא. פגיעה בדימוי ובמוטיבציה – לסיום – ואולי הכי חשוב – הנזק הרגשי.
אין ספק שהחתירה המתמדת לתוצר הכי טוב, הכי מוצלח, הכי נכון – יש לה מחירים רגשיים, מכיוון שבדרך לשם יש המון ביקורת עצמית, השוואתיות לאחרות ולאחרים, ולעיתים קרובות גם תחושת כשלון אם משהו לא יוצא לפועל.
לא תופתעו לגלות, שיש קשר מובהק בין פרפקציוניזם להערכה עצמית נמוכה. התחושות הללו פוגעות בדימוי שלנו בעיני עצמנו, הן מורידות את המוטיבציה שלנו, והן מטפחות את הצורך שלנו להוכיח את עצמנו אפילו יותר בפעם הבאה.
בנוסף, הפרפקציוניזם שלנו עשוי לעלות לנו גם בביקורת מבחוץ. ללקוחות שלנו, למשל – יותר חשוב לקבל תוכניות בזמן מאשר שהתוכנית שלנו תכלול את הבלוקים הכי שווים, או תהיה אסתטית מאוד. כמאמר המשפט הידוע: DONE IS BETTER THAN PERFECT, ואם לא נעמוד בדד-ליין בגלל סטנדרט שהוא רק שלנו – זה עשוי לעלות לנו באכזבה או בכעס בצד השני של המתרס, ואלה ילבו את תחושת האכזבה שלנו מעצמנו.
במילים אחרות -פרפקציוניזם מייצר עוד פרפקציוניזם, ומעגל הקסמים הזה לא מועיל לנו.
'מודעות' היא מילת המפתח
פרפקציוניזם היא במהותה תכונה חיובית, שאם ננהל אותה ולא היא אותנו – היא תתרום לנו מאוד, ואפילו תשווה לנו יתרון יחסי בזכות תוצרים ברמה גבוהה ביחס למה שקיים מסביב.
כל לקוח שעבד איתי וכל מעצבת שלמדה אצלי – יעידו על כך שגם היום – אני עודני פרפקציוניסטית. תשומת הלב שלי לפרטים הקטנים ורמת ההשקעה שלי בפרויקטים ובקורסים שלי הם באמת מעל ומעבר לסטנדרט המקובל בשוק, ואין ספק שזה עושה את שלו.
אבל היום – הפרפקציוניזם הזה כבר לא מעכב אותי. אני כבר לא מאפשרת לו להוות מכשול בהתפתחות שלי, כי אני כבר מזהה את המקומות שבהם הוא עשוי לעשות את זה, ומקפידה לשחרר את התנועה סביבם לפני שנוצר צוואר הבקבוק.
מודעות היא מילת המפתח. פעם אחר פעם, אני מזכירה לעצמי שבמשחק שנקרא 'העסק שלי' – יש לי הרבה יותר מה להרוויח מלזרוק את הקוביות ולהתקדם על הלוח, מאשר להישאר באותה משבצת ולא לזוז עד שיגיע המהלך המושלם.
ואת? האם את מזהה את עצמך בפוסט הזה? אם כן, אני מקווה שהוא יניע אותך קדימה ויעזור לך לקחת מהתכונה הזו את היתרונות שלה, ואת החסרונות – להשאיר מאחור.
יש לך התלבטות או תקיעות שקשורה בפרפקציוניזם? את מוזמנת לשתף אותי.
אהבת את הפוסט? את מוזמנת לשתף אחרות 🙂
*הפוסט מנוסח בלשון נקבה, אך אין בכך כל כוונה לרמוז שגברים אינם פרפקציוניסטים 😉
מעוניינת לקבל ממני תכנים נוספים עם טיפים לניהול העסק?
הצטרפי כאן ותקבלי למייל את הפוסט הבא!
להתראות בפוסט הבא!
תגובות
4 תגובות
השארת תגובה
סיון, את מדהימה והמילים שלך מדוייקות.
נגעת בנושא כאוב שנוגע לי וחיזקת אותי להשכיל להשתמש בתכונה בתבונה.
תודה ?
תודה רבה מורן! כיף שהפוסט הועיל לך!
גוזרת ושומרת וקוראת כל יום מחדש
מצוין 🙂