בפוסט הקודם סיפרתי על הנסיבות שהובילו אותי לצאת למסע הצילום ללאוס וקמבודיה עם זיו קורן וחברת יומן מסע.
המסע הזה היה עבורי הזדמנות, והיה לי חשוב למצות אותה עד תום. זו היתה הזדמנות לא רק למפגש עם תרבות ועם נופים אחרים, ולא רק לשינוי אווירה ואנשים. יותר מכל – זו היתה הזדמנות עבורי למפגש מחודש עם עצמי אחרי תקופה ארוכה, שבמהלכה החיים שלי היו מוצפים בהמון רעש מבפנים ומבחוץ. יצאתי למסע הזה עם צמאון לשקט ולזמן איכות עם עצמי, וקיוויתי למצוא נקודת אחיזה שתאפשר לי להביא את האיכות הזו בחזרה איתי הביתה.
על מנת לאפשר לעצמי את השקט הזה – עשיתי לפני שטסתי שלוש פעולות, שבדיעבד היו מאוד חשובות ומועילות להצלחה של המסע הזה עבורי:
הראשונה היתה במישור העסקי. לקחתי מעצבת מגבה, שתלווה את הלקוחות שלי ואת הפרויקטים השוטפים בהיעדרי. שבועיים הם זמן לא מבוטל במסגרת תהליכים אינטנסיביים יחסית כמו שיפוץ. היה לי חשוב שללקוחות שלי תהיה כתובת נגישה ומיידית בהיעדרי, ורציתי להיות רגועה שהדברים מטופלים בצורה מקצועית.
הפעולה השניה היתה במישור המשפחתי. באף משפחה שבה יש שני הורים עובדים וילדים קטנים – לא פשוט שאחד ההורים ייעדר לשבועיים, ועל אחת כמה וכמה במשפחה מורכבת כמו שלנו, שבה נדרשים תיאומים לוגיסטיים בסטנדרט של חמ"ל מבצעים. נדב ואני הכנו לוחות שליטה מסועפים של הסעות, איסופים ומנהלות לוגיסטיות מפורטות, ורתמנו גם את ההורים שלנו למבצע הצבאי הזה כדי לאפשר אותו.
הפעולה השלישית היתה הפשוטה והבנאלית ביותר – לקחתי איתי למסע את הספר של רונן גפני ושמחה גליק: היzמים החדשים. אל הגישה של היzמים החדשים נחשפתי בהרצאה של רונן, המייסד של חברת Freshbiz, שהתקיימה בערך חודשיים לפני שטסתי. יצאתי מההרצאה הזו בתחושה שסוף סוף יש מי שמדבר את השפה ואת ההשקפה שלי לגבי עסקים ולגבי החיים בכלל, וגם הרגשתי שיש לי המון מה ללמוד ולאן להתפתח ברוח הגישה הזו.
איך שלוש הפעולות האלה השפיעו על המסע שלי? אגיע לזה בהמשך. בינתיים – המסע המשיך לזמן לנו מפגשים עם סיטואציות ועם אנשים מאוד מיוחדים ויוצאי דופן.
לאוס / יום 6 (חלק ב)
לאחר שהתאוששנו מקרב התרנגולים הנוראי, הגענו לכפר קטן בדרום לאוס, שבתחילה נראה כמו מקום תמים מלא התרחשויות (וילדים, כמובן). אבל לקראת שקיעה, לאחר שכולם התחילו להתכנס סביב בתיהם, שמנו לב שכמעט כל תושבי הכפר מעשנים אופיום, ללא קשר לגילם או מצבם הפיזי. גם נשים מניקות/בהריון וגם ילדים "גדולים". כשפרסמתי את התמונות הללו רוב התגובות היו מצקצקות, אבל חשוב לצפות בהן בקונטקסט שבו הן צולמו: מדינת עולם שלישית עם מעט מאוד מודעות לנזקים ולהשפעות של סמים.
לאוס / יום 7
את היום הזה התחלנו בנסיעה דרומה, לקראת המעבר שלנו לקמבודיה. כשמדרימים הנוף משתנה, והחיים סביב נהר המקונג מתגלים כצבעוניים ושוקקים, ממש כמו השווקים.
למרות נטיית הלב (והעין) שלי לדיטיילס, ניסיתי לצלם כמה שיותר סיטואציות בעדשה רחבה, לתפוס רגעים כהווייתם ולא להיות מובחנת. ככלל, חלק חשוב מאוד בצילום דוקומנטרי הוא שמושאי הצילום יהיו מודעים כמה שפחות למצלמה. המטרה היא להנציח רגע אותנטי, ולפעמים הייתי ממש צריכה להסביר לילדים ולאנשים שצילמתי שאין צואך שהם יחייכו או אפילו יסתכלו למצלמה. הם יכולים פשוט… להיות.
לאוס / יום 8
היום השמיני היה האחרון שלנו בלאוס. אחת הסיבות שלאוס היא גן עדן לצלמים היא שיש בה אור בגוון וברכות שלא ראיתי בשום מקום אחר (עד שהגעתי לקמבודיה…).
התחושה שבה נפרדתי מלאוס היא שעוד רב הנסתר על הגלוי. מה בכל זאת נגלה לנו הפעם? כפר צבעוני ומקסים על גדות המקונג ואחד נוסף, שזירת אגרוף תאילנדי נמצאת במרכזו.
קמבודיה / יום 9
את היום התשיעי פתחנו בביקור בבית ספר מקומי. זו היתה חוויה גם עבורנו וגם עבור הילדים, שלא מורגלים במבקרים מסוגנו באמצע יום לימודים שגרתי.
אבל החלק המרתק של היום היה חלק משיט על נהר המקונג.
דמיינו שיום אחד, אולי אחרי שכל הקרחונים יפשירו, נגור על המים.
הבתים שלנו יהיו צפים או על יסודות שמגיעים לקרקעית, ונחיה כך חיים מלאים:
הילדים שלנו ילמדו לשוט כבר מגיל 4 (אולי לפני) ויגיעו בכוחות עצמם ממקום למקום, בלי שאף מבוגר ישמור עליהם; בבתים שלנו יהיה כל מה שיש בהם כיום בזכות תשתיות שנעביר ביניהם; נגדל חיות מחמד שיוכלו לעבור ממשטח צף אחד לאחר (אבל גם בכלובים, ממש כמו היום); נגדל תוצרת חקלאית על פני משטחי קרקע ייעודיים; דוכני אוכל ופיצוציות יהיו למעשה סירות צפות שיעברו מבית לבית, והכל יהיה נייד יותר.
עכשיו תפסיקו לדמיין, כי מקום ממש כזה קיים בקמבודיה.
קמבודיה / יום 10
בלאוס פגשנו עוני בשלל צורות, אבל אף אחת מהן לא השתוותה למה שפגשנו בפנום פן, בירת קמבודיה. פנום פן היא עיר של ניגודים ונקודות קיצון.
רגע אחד את נוסעת בשדרות מפוארות, מוקפת חנויות מעצבים מערביות ובתי תפילה מעוטרי זהב, רגע אחר את בליבה של שכונת פחונים שנמצאת ממש מעבר לפינה באותו רחוב.
רגע אחד את עוצרת לקפה בסטארבאקס אחרי מסאז' בספא יוקרתי, רגע אחר את עוצרת את הנשימה בגלל צחנת הזבל שאופפת את השכונה שבה את מבקרת.
הפריזמה המערבית הצרה שלנו לגבי תנאי מחיה בסיסיים – מתרחבת כאן הרבה יותר ממה שהעדשה הכי רחבה שלנו מסוגלת להכיל. מסתמן, שיצר ההישרדות האנושי שלנו – חזק יותר מכל סיפור שנספר לעצמנו על מה שאפשרי ועל מה שלא, גם כשאת גרה על פסי הרכבת, ומגדלת ילדים בין הררים של פסולת עירונית.
אני מניחה שהתמונות האלה יעוררו בקרב רוב מי שיצפה בהן רחמים וחמלה כלפי דיירי השכונה הארעית הזו, אבל אני הבטתי בהם ובעיקר התרגשתי מהיכולת שלהם לחייך למרות הכל, כל יום מחדש.
קמבודיה / יום 11
אם אפשר לחיות על המים ועל פסי רכבת – אז אפשר גם לחיות בסירות או על חוף הים, כמו בשכונה המוסלמית הצפה הזו, שכל אנשיה אנשי-סירות שחיים בין ים ליבשה.
הם מתקינים רשתות דיג בשיטה שעוד לא הצלחתי לפענח (בעזרת הבהונות), הם מגדלים את כל ילדיהם בסירות צרות וארוכות, והם שקופים לאנשים שגרים בבנייני הפאר מעבר לכביש, על אותו החוף.
בתוך העוני המאוד גדול שנמצא בשולי פנום פן, יש גם מקום לאמנות רחוב, למשחקי רחוב ולדיירי רחוב. עצוב לגלות, שלפעמים הם בני פחות משנה או שנתיים.
קמבודיה / יום 12 ואחרון
הבוקר האחרון בקמבודיה זימן לי הרפתקה שלא ציפיתי לה, ואולי זו בעצם אני, שזימנתי לעצמי עוד הרפתקה אחרונה לפני שאני עוזבת חזרה ארצה.
יצאנו לצלם על גדות נהר המקונג בתוך שכונה קטנה של פחונים. ממש בסמוך לה – שקועה על צידה, עמדה ספינה ישנה, שנראית כמו הטיטניק בגרסה הקמבודית. התחלתי לצלם, אבל הרגשתי שהפוקוס שלי לא במקום שבו הוא צריך להיות, ולא בגלל בעיה בעדשה:
מצד אחד – רציתי לשוטט בין הפחונים האלה ולצלם מה שקורה שם. מצד שני – לא הצלחתי להוריד את המבט מהספינה הזו, הרגשתי שאני חייבת לדעת מה קורה בתוכה. האם היא ריקה? האם היא מוצפת? אולי גר שם מישהו?
היתה לי שעה לצלם שם, ונדרשתי להחליט במה להתמקד. החלטתי לנסות לעלות לספינה הזו ויהי מה. דרור – אחד מחבריי למסע – חבר אליי, ויצאנו לחפש את הדרך פנימה.
במעלה הר הזבל שמוביל לירכתיים רגשתי פתאום שאני שוקעת. הבטתי למטה וקלטתי שהרגליים שלי טבולות בבוץ שחור ונוזלי. נשימה אחת אחרי – הבנתי שזה לא בוץ.
אני שוקעת בתוך הביוב המקומי.
חדורת מטרה, נאחזתי בשיחים שמסביב כדי למשות את עצמי החוצה, והדחקתי את העובדה שהגרביים והנעליים שלי ספוגות ב…אתם יודעים.
הפועלים המקומיים הראו לנו את המיקום המדוייק שבו ניתן לעלות לספינה. הלכתי אחריהם נלהבת, רק כדי לגלות שביני לבין הסולם שעולה פנימה יש מקטע ים עמוק ורק קורת עץ צרה ודקה מאוד.
דרור לקח את הסיכון לפניי. עבר ועלה בהצלחה. העברתי מצלמות ל"הצלב", נפרדתי בליבי מאהוביי ועברתי.
בינינו, אחרי שהבנתי שאיבדתי את הנייקי הוורודות שלי לטובת הביוב – לא נותר הרבה טעם לחיי גם ככה… 
עלינו לספינה, ונכנסנו פנימה.
שנינו נדהמנו לגלות, שהטיטאניק הקמבודית לא נופלת מאחותה האמריקאית.
במקום מחיצות מתכת חלודות ומתפוררות כמו אלה שנראות מבחוץ – גילינו בפנים עבודות עץ מטורפות, פיתוחי עץ מרהיבים ומסדרונות שבהחלט היו פעם מהודרים… זו היתה, או עתידה להיות, ספינת פאר.
צילמתי ועליתי מפלס ועוד מפלס במעלה הספינה. כשהגעתי לחרטום – מתוך הפאר הזה נשקפה אליי שכונת הפחונים.
פאר מול עליבות; עושר מול עוני.
איתמר סיפר שהספינה הזו שקועה שם כבר שנים, ואני רק שאלתי את עצמי – מה היה קורה אם מישהו היה רק מחזיר את הספינה הזו למצב מאוזן, ומאפשר לכל משפחה בשכונה הזו חדר בספינה.
מה היה קורה אם במקום להיות נכס עזוב ונטוש – היא היתה מתמלאת חיים, צחוק של ילדים ורעש של סירים ושיחות חולין?
האם זו היתה יכולה להיות השכונה הראשונה שקמה בתוך ספינה?
מתי כבר נלמד ליצור "יש מאין", ונעדיף את הנכס האנושי על פני הנכס החומרי?
בחזרה לעולם ה"אמיתי"
מעניין שהתפיסה שלנו לגבי טיולים ומסעות בחו"ל היא שהם בגדר בריחה מהמציאות היום-יומית, זו שאנחנו משאירים כאן. התחושה שלי כשחזרתי מהמסע בלאוס וקמבודיה היתה בדיוק הפוכה: הרגשתי שביקרתי בעולם האמיתי – זה שבו אנשים חיים את חייהם בחיבור מלא לסביבה שלהם ולמשאבים העומדים לרשותם, מבלי להיות עסוקים במירוץ אחרי כסף, תארים, מוניטין או לייקים בפייסבוק – ואז חזרתי לעולם שחלקים ניכרים ממנו מדומים או לא מספיק "אמיתיים". ביקרתי בעולם שבו אנשים חסרי כל נראו עשירים ומאושרים יותר מרוב האנשים האמידים שאני מכירה. המסע הזה היה שיקוף מאוד טוב לחיים המערביים שלנו, ליתרונות ולחסרונות שלהם.
שלוש הפעולות שעשיתי לפני שטסתי איפשרו לי את השקט ואת המיקוד ב"כאן ועכשיו" שביקשתי לעצמי.
הודות להכנות שעשיתי לפני המסע בגזרת העסק – לא נדרשתי עם שובי לכבות שום שריפות, הלקוחות המקסימים שלי כיבדו את היותי בחופשה והקפידו לעבוד עם המעצבת המחליפה שלי;
הודות להכנות שנדב ואני עשינו מראש ולהתגייסות המשפחתית לטובת המסע שלי – יכולתי להיות רגועה שהכל מתנהל כשורה. הבנות שלי, אם להודות באמת, בקושי הרגישו בחסרוני, וגם אני הייתי עסוקה מדי מכדי להרגיש בחסרונן.
את הספר היzמים החדשים קראתי בשקיקה, אבל לא סיימתי. שכחתי אותו בכיס של המושב שלפניי כשירדתי מהמטוס בנתב"ג. במקום לרכוש ספר חדש – נרשמתי לתוכנית השנתית של Freshbiz, חדורת כוונות ומוטיבציה להפוך את שנת 2018 לשנה שבה אוציא לפועל את כל התוכניות ששכבו במגירה שלי יותר מדי זמן. תאמינו או לא, אבל שבוע אחרי שנרשמתי לתוכנית של Freshbiz – אחת התוכניות הכי משמעותיות שהיו לי כבר התחילה להתממש (מבטיחה לספר עליה ממש בקרוב).
אבל אין ספק, שמעבר לנחישות ולתוכניות המהפכניות – חזרתי לארץ בעיקר עם התשוקה לצילום, אותה תשוקה שהרעשים בחיי הצליחו לעמעם. המסע הזה השיב לי חלקים בעצמי שחסרו לי מאוד, והוא המחיש לי כמה משמעותיים הם עבורי. מאז שחזרתי, המצלמה שלי נמצאת דרך קבע על שולחן העבודה שלי או בתיק שלי, ואני יוצאת ל"מסעות" צילום קטנים בתוך שגרת חיינו בכל מצב שזה אפשרי.
לפני סיום – כמה מילים על עצם ההחלטה לצאת למסע כזה. מאז שחזרתי, וגם כתגובה לפוסט הקודם, לא מעט אנשים (ובעיקר נשים) סיפרו לי שהם חולמים לצאת למסע כזה מתישהו. גם אני חלמתי אותו זמן רב, ואחרי שחזרתי הבנתי שחלמתי אותו זמן רב מדי.
החיים שלנו שואבים אותנו ומאיתנו כל כך הרבה. בתוך מליון המשימות והמחוייבויות שלנו – אנחנו מקדישים כל כך מעט זמן על מנת להעניק לעצמנו כוחות כדי להמשיך. גם החופשות הקצרות שאנחנו עושים בארץ או בחו"ל – לא תמיד מספיקים כדי לתת מענה לאיזשהו צורך פנימי עמוק בזמן עצמי איכותי, ומהר מאוד אנחנו שבים להמולת היום-יום, וההשפעה של ההתאווררות שלקחנו לעצמנו – מתפוגגת מיד.
בסופו של דבר זה עניין של החלטה ושל סדרי עדיפויות. זה לא חייב להיות מסע צילום וגם לא טיול לחו"ל. זה יכול להיות כל דבר שמאפשר לנו להתחבר לחלקים בנו שמבקשים שנחזור להתייחס אליהם ולתת להם ביטוי. "הזמן המתאים" עשוי לעולם לא להגיע, אבל התמורה האדירה של זמן עצמי כזה – תגיע בוודאות, והיא יכולה בפני עצמה להיות תחילתו של מסע חדש.
הירשמו לתפוצת הבלוג וקבלו את הפוסטים הבאים למייל שלכם:
להתראות בפוסט הבא!
תגובות
2 תגובות
השארת תגובה
כמה חיכיתי לחלק ב׳… אותי תמיד מרתקות התובנות שבאות בעקבות מסעות שכאלה, אין ספק שלפעמים אנחנו צריכים לצאת מהסביבה הקבועה שלנו כדי להתחבר לעצמנו מחדש ולהתכוונן טוב יותר. מעריכה מאוד את זה שחרפת את נפשך ואת הנייקי הוורודות למען ההצצה בפנים הסירה, בהחלט שווה וכל כך מרתק!
תודה רבה יונית! שמחה שיש מי שמעריכה את חירוף הנפש שלי ממש כמו את הצילומים 😉