חודש חלף מאז ששבתי ממסע הצילום שלי בלאוס וקמבודיה. כמעט כל מי שפוגש אותי לאחרונה שואל מיד: "אז איך היה?" וכשאני עונה שזה היה מסע משנה-חיים אני זוכה בתגובה בפרצוף ספקן, או לקביעה: "טוב, זה עולם אחר לגמרי". אבל המסע הזה היה הרבה יותר מגיחה לעולם אחר לגמרי. כשיצאתי אליו ידעתי בתוך תוכי שאחזור קצת אחרת, אבל לא שיערתי לעצמי את העוצמות ואת המשמעות של זה.

שנה שלמה לא הוצאתי את המצלמה שלי מהארון. זו היתה שנה קשה עבורי מבחינה אישית, ובתוך הקושי הזה העדפתי רוב הזמן להתכנס פנימה, לשמור על הכוחות שלי קרובים, להישאר עטופה. במצב כזה קשה לחלוק עם העולם משהו כל כך חושפני כמו צילומים, שהם למעשה הצצה לעולם ולנקודת מבט פנימיים ואישיים.

ההחלטה לצאת למסע הזה היתה חלק מתהליך החזרה שלי ליסודות שלי. התגעגעתי מאוד לצילום, למפגש עם עולמות ואנשים יוצאי דופן; התגעגעתי לתחושת ההרפתקה, ויותר מכל – התגעגעתי לעצמי, לכל החלקים בי שקצת קהו ונדחקו הצידה בשנה האחרונה.

כבר זמן רב שאני עוקבת אחרי העבודות של זיו קורן. אני מוצאת את הצילומים שלו מפעימים, ותמיד נדהמת מהאופן שבו הוא מנציח רגעים בצורה שמעבירה סיפור שלם. הוא אמן, ללא ספק.

חברה אהובה שהבינה שאני זקוקה לקצת רוח מתחת לכנפיי – שלחה לי לינק לפוסט של חברת יומן מסע, שבישר שזיו יוצא בעוד מספר חודשים למסע צילום בלאוס וקמבודיה. היעדים היו מושלמים מבחינתי, והמועד – בהתחשב בזה שאף פעם אין זמן טוב להיעלם מהארץ לשבועיים – היה משהו שאפשר להתכונן אליו. בעידודו של נדב ואחרי המון התלבטויות – החלטתי שאני יוצאת למסע הזה.

את תמונותיי מהמסע שיתפתי מדי יום בפייסבוק האישי והעסקי שלי, אבל המסע האמיתי התרחש בעצם מאחורי העדשה, ועל כך אספר כאן.