ההבטחה הראשונה שהבטחתי לעצמי לשנת 2015 היתה לחזור לכתוב יותר בבלוג. מזג האוויר בחוץ והקרייבינג הבלתי פוסק שלי למתוקים הזכירו לי את פריז. חזרתי ממנה לא מזמן, אחרי כמה ימים מדהימים, ומאוד חיכיתי להראות לכן אותה דרך העיניים שלי. הכותרות שדבקו בה בימים האחרונים גרמו לי להתלבט אם זה הזמן המתאים, אבל אז החלטתי, שדווקא בגלל שפריז היא הרבה יותר ממה שמצטייר כרגע בחדשות, ודווקא בגלל שגם ישראל סובלת מאותה בעיה רוב ימות השנה, אני אפרסם את הפוסט הזה, שבאמת ממחיש את פריז כפי שאני חוויתי אותה. אז כדי להיכנס לאווירה, ממליצה לכן קודם כל לדאוג לעצמכן לספל קפה מהביל, להכין את הטלפון של סוכן הנסיעות שלכן בשלוף, וללחוץ Play על השיר הבא.

עבורי, הפוגות קצרות להתאווררות וניקוי ראש מעבר לים, הן גם הזדמנות טובה להתבוננות. אני מאלה שמשתרכים מאחורי כולם בטיולים, כי כמעט בכל רגע נתון אני חייבת לעצור לצלם, לתעד, לבחון, להתבונן. אפשר לומר שאני עובדת גם כשאני נופשת, אבל זו עבודה אחרת, כמעט מחקרית. המחקר הזה הוא כמו מסע אישי, שמהותו למצוא את הזוית הנכונה, את התאורה הנכונה, ואת הפריים הנכון, שיביעו את החוויה שלי באותו רגע. בארץ, אני מצלמת רגעים מחיי היום היום בטלפון הנייד ומעלה את התמונות לאינסטגרם שלי. אבל בחו"ל, את המסע הזה אני עושה בעיקר דרך עדשת המצלמה שלי, ובזמן שלאחרים זה לפעמים נראה כאילו אני מפספסת את החוויה כי אני עסוקה כל הזמן בצילום – עבורי צילום הוא הדרך הכי חווייתית לתפוס כל רגע בהוויה ולהיות בפוקוס מוחלט רק עליה (תרתי משמע).

וכך, לאחר חודשים רצופים של עבודה מאומצת, ולכבוד רכישתה של עדשה חדשה למצלמה שלי, החלטתי לקחת פסק זמן לטיול נטול-עבודה, נטול-ילדים ונטול-דאגות בפריז.

אין צורך להכביר במילים על העיר המדהימה הזו. היא לא רק רומנטית, קסומה ויפהפיה, היא גם שוקקת, כיפית ולא ממצה את את עצמה גם אחרי כמה ימים של שוטטות, וגם כשמבקרים באותו אתר יותר מפעם אחת. הדרך הכי טובה להכיר עיר, היא פשוט ללכת בה. אז יצאתי לרחוב והתחלתי ללכת. ב- Rue du Faubourg Saint-Antoine , שסמוך לבסטיליה, נפרדתי מהאשליה שלהתמצא בפריז (שלא לומר להגות את שמות הרחובות) זה קל, אבל בתמורה מצאתי חזיתות בניינים מהממות, וגם שפע של מסעדות עם אוכל מכל ארץ מוצא אפשרית.

אחרי ארוחה אסייתית מעולה, המשכתי בהליכה רגלית לרובע ה- Marais, שם נמצא Place des Vosges, ריאה ירוקה בסביבה האורבנית.

במרחק של כמה תחנות רכבת עילית ותחתית משם, נמצאת בזיליקת ה- Sacré Cœur . אני מאוד אוהבת בזיליקות וקתדרלות, הן תמיד מרתקות אותי בזכות הפרטים, הגילופים, הפסיפסים, הציורים, הויטראז'ים וכמובן – הגובה שלהן. אלה חללים שצריך לשהות בהם ארוכות בכדי לספוג את מלוא העוצמה שלהם, ובכדי לשים לב לגאונות שחבויה בפרטים הקטנים של מי שסיתת ובנה אותם. אבל בהיעדר ציוד צילום מקצועי שמאפשר לי לצלם בתאורה המוגבלת שבתוך הבזיליקה, ובהינתן זה שבכל זאת בדיוק סיימתי ארוחת צהרים, המשכתי משם לספוג קצת קפאין במלוא עוצמתו.

היעד הבא היה רובע ה- Montmartre, שהוא רובע האמנים. זהו רובע שוקק חיים, צבעוני ושמח, ואכן, ניתן למצוא שם אמנות ואמנים משלל סוגים. ציירים, נגני רחוב, אמני זכוכית ורקדנים, לצד קונדיטוריות, בתי קפה ומסעדות בשפע. שם, מסתבר, השכילו לעשות אמנות גם מעשיקת תיירים. כוס הקפה המיוחלת שה'גרסון' הגיש לי בחביבות יתרה, עלתה "רק" 6.8 יורו (!!!), והיתה כוס הקפה הדוחה ביותר ששתיתי אי פעם. אבל באמנות כמו באמנות, כנראה שגם זה עניין של טעם, ולפחות יצאה לי מזה תמונה הורסת של הג'ינס שלי. את הרעיון למיתוג הקפה ששתיתי הסכמתי למכור לבית הקפה ב-6.8 יורו. הם סירבו…

כדי לפצות את עצמי על עוגמת הנפש, הזמנתי את הקינוח הצרפתי האולטימטיבי – הלא הוא הקרפ. הוי, השלמות! אם יש דבר אחד שהצרפתים יודעים לעשות, זה קרפ! בפריז מגישים קרפ כמעט עם כל מילוי. מלוח, מתוק, אינספור סוגים וטעמים. אני כמובן לקחתי את זה לקצה עם מילוי בננה ושוקולד. כן, כן, כזו פרועה אני. את עיצוב ה"קרפיה" אהבתי ממש כמו את הקרפ עצמו.

ובכל זאת, עם כל הכבוד לקרפ, השלמות האמיתית –  בטקסטורה, בצורה ובצבעים –  ללא ספק שייכת למקרונים. ברחבי פריז יש אינספור חנויות שכל כולן מוקדשות לספק-עוגיות-ספק-תכשיטים הללו. לצידן יש בדרך כלל גם עשרות של סוגי שוקולד שנמכרים במשקל, אבל מבט אחד בצבעוניות המדהימה והמדוייקת הזו, ואפילו מכורת שוקולד כמוני מבינה מה כדאי לבחור.

פריז מהממת בכל עונה ובכל מזג אוויר, אבל שמחתי מאוד להגיע אליה בסתיו, שהיא העונה האהובה עליי. ידעתי שהעונה הזו עשויה להיות מאתגרת לביקור בבנין המפורסם מכולם, האייפל, ולכן החלטתי מראש לגשת אליו מזוית קצת שונה. שלא כמו רוב התיירים, פחות עניין אותי מה רואים מלמעלה. גם רצפת הזכוכית החדשה שהותקנה בו ממש שבוע לפני שהגעתי, לא ממש הלהיבה אותי. לעומת זאת, הקונסטרוקציה שלו ה-י-פ-נ-ט-ה אותי. קונסטרוקציה של מבנה תמיד היתה משהו שמאוד סקרן אותי. יש משהו מרתק ויפהפה בקורות ובחיבורים, שעל אף שהם בדרך כלל חבויים מתחת לחיפוי כלשהו, מבחינתי הם מעניינים יותר מהשכבות החיצוניות שמעליהם. עבודת הגמר שלי בלימודי עיצוב פנים היתה על סנטיאגו קלטראווה, ששילב בצורה גאונית רכיבים קונסטרוקטיביים בתכנון העיצובי שלו עוד הרבה לפני שזה נעשה הטרנד העיצובי שזה היום. והאייפל, מרשים ככל שהוא נראה מרחוק, מעניין ויפה בעיניי הרבה יותר דווקא מקרוב. שימו לב לסימטריה ולעיטורים שמשולבים בקשתות התחתונות. לי זה נראה כמו סרט תחרה ממתכת.

קצת נוף מלמעלה, כי אם כבר הגעתי – לא אעלה?

התחנה הבאה אחרי האייפל, היתה קתדרלת ה- Notre Damn הגותית, שנמצאת באי Île de la Cité. שוב מצאתי את עצמי נדהמת נוכח עבודת הפסלות המרהיבה ושלל הפרטים הקטנים שנמצאים בכל דמות, קשת ועמוד. הסימטריה המושלמת והעומק שמתקבל בזכות ריבוי ה"שכבות" של המבנה- הופכים אותו לכמעט בלתי נתפס. במבט ראשון הוא פשוט יפה. אבל ככל שמביטים בו יותר לעומק ובתשומת לב, כך הולכת ומתחוורת יצירת המופת האמנותית שהוא. היופי העצום הזה רק גדל כשנכנסים פנימה. הרוזטות, שהן ללא ספק גולת הכותרת של הקתדרלה מבחינתי, יפות מבפנים אפילו יותר מאשר מבחוץ בזכות הויטראז' המהמם שמכסה אותן. שוב הלקיתי את עצמי על כך שהגעתי לפריז בלי חצובה, שהיתה מאפשרת לי לצלם את הרוזטות המדהימות האלה קצת יותר מקרוב מבלי שרעידות היד שלי יטשטשו את התמונה…

בעידן שמקדש את המהירות, ושעבודה מוקפדת לפרטי פרטים הפכה בו לדבר נדיר, קשה שלא להתרגש למראה כל הפרטים הקטנים והמושלמים האלה. מכירות את האימרה, שדלת הכניסה לבית צריכה לשקף את תוכנו של הבית, ולהוות מעין הקדמה למה שקורה בפנים? אז גם בנוטרדאם שמעו על זה.

אני מודה, אני מאוד בררנית לגבי מוזיאונים, אבל בפריז הייתי בשניים מוצלחים במיוחד. הראשון שבהם, הוא כמובן ה-Louvre. הפירמידה שברחבת הכניסה היא עוד דוגמה מצויינת למבנה שהקונסטרוקציה שלו היא למעשה עיקר העיצוב.

כידוע לכן, כדי לראות את כ-ל מה שיש ל'לובר' להציע, צריך לשריין לפחות יומיים לביקור בו, אבל לי היו קצת יותר משעתיים (!) אז החלטתי שאני מתמקדת פחות בציורים, בפסלים ובעתיקות ויותר במה שאני מתחברת אליו באופן טבעי – הלבשת הבית 🙂 היה מהמם!

מה'לובר' המשכתי לגני Tuileries המקסימים, ומשם, עם רדת הלילה, לאיזור Saint-Michel  שוקק החיים והמסעדות. האווירה שם היתה כל כך משכרת והאוכל היה כל כך טעים, שחזרתי לשם גם בערב שלמחרת, אם כי למסעדה שונה.

מוזיאון נפלא נוסף שביקרתי בו הוא ה- Orangerie. מוצגות שם תערוכות ציורים קבועות ומתחלפות, רובן של ציירים מפורסמים מאוד כדוגמת מונה, פיקאסו, דראן, רנואר, זסאן ועוד. זה היה כאילו אוצר/ת התערוכות בחר/ה את הציורים בדיוק לפי הטעם שלי: צבעוניים, דומיננטיים, גדולים ומדוייקים. בזמן שביקרתי שם, הוצגה במוזיאון תערוכה זמנית של צייר צרפתי שלא הכרתי, Emile Bernard, וממש התאהבתי בעבודות שלו. לצערי אסרו לצלם את התערוכה המעלפת, אבל אני בהחלט מתכוונת להזמין כמה פרינטים שלו מחו"ל ממש בקרוב.

כדי לשבור שגרה וסגנון ארכיטקטוני, נסעתי אל הרובע החדש והמודרני La Défense. זהו ללא ספק עולם אחר של שפה אדריכלית, עירונית ועיצובית, שמוקף בעולם הקלאסי ששולט ברוב חזיתות העיר. בזכות זה, נוצרים מפגשים מקסימים בין שני הסגנונות, שמוסיפים נופך מעניין לחזות ההייטקיסטית. הלהיב אותי במיוחד בניין אחד (Tour Ariane) שכל חזיתותיו מחופות בחומר פולימרי, שבניגוד לאופי המודרני שלו, מזכיר דווקא מודול בסגנון 'רטרו'.

משם נסעתי במטרו למרכז Pompidou, איזור היפסטרי ונחמד לשוטטות של אחר הצהרים.

המקום האחרון שביקרתי בו היה ללא ספק המעוצב, הצבעוני, השמח והכיפי ביותר מכולם. זו היתה החלטה ספונטנית, שהתגלתה כאחת הטובות שעשיתי בטיול הזה – דיסנילנד! אין כמו הממלכה הקסומה הזו כדי לגרום גם למבוגר הרציני והמחוספס ביותר להרגיש שוב כמו ילד. המקום הזה מצית בכל מי שנכנס אליו כזו שמחת חיים, שבאמת קשה לעזוב אותו גם אחרי שהתהלוכה החגיגית נגמרת בסוף היום. אמנם הצטערתי מאוד שעופרי לא היתה איתי, אבל הצער שלי היה הרווח שלה (ושל ארבע חנויות דיסני ברחבי האתר, אם לא סופרים את זו שב'שאמז-אליזה'). את עשרות התמונות שצילמתי בדיסנילנד אני אחסוך מכן, הן באמת יכולות לאכלס פוסט נפרד וארוך. אז אסיים בכמה מילים משיר הנושא של התהלוכה, שמתארות במדוייק את פריז עצמה ואת הטיול שלי כולו:

"Come step inside this storybook
You’ll be amazed each time you look
And marvel at the magic all around you
As pixie dust falls from a star
It touches you and here you are
One wish away from all you’ve dreamed
This world of wonder’s
A place like no other on earth…"

להתראות בפוסט הבא!